פתאום קם אדם בבוקר ומגלה שלסבא היו חברים נאצים

דלת נפתחת – וכבר בצעד הראשון בדירה הלא המוכרת הזאת מחכה לצופים שפע של סיפורים. בין היתר גם הסיפור הזה: זוג יהודים מיודד עם זוג נאצים בכירים, בורחים מהנאצים לישראל – וממשיכים את הידידות הזאת אחרי המלחמה, כאילו שלא קרתה שואה. וכל זה, מבלי ששאר המשפחה תדע על כך.

מה שנשמע כבדיחה, הוא בעצם סרטו הדוקומנטרי של ארנון גולדפינגר, „הדירה“. הבמאי, נגדם של זוג היהודים, מתחקה על עקבות סבא וסבתא שלו ומעלה את השאלה, איזו משמעות יש לסיפור הזה על הזהות שלו. שוחחנו עם ארנון גולדפינגר על הסרט, על העימות עם ההיסטוריה שלו ועל החשיבות של לדבר על הזיכרון

ראיון מאת יאן אולטמנס

הסיפור שאתה מספר בסרט הדירההוא לא יאמן. אתה יכול להסביר שוב איך בכלל הגעת אליו?

ארנון גולדפינגר: סבתי גרדה חייתה במשך 70 שנה באותה הדירה בתל אביב, אחרי שהיא, סבא שלי והילדים שלהם עלו לפלסטינה בשנת 1936 מברלין. כשהיא נפטרה בגיל 98, אני ומשפחתי באנו אל הדירה שלה כדי לרוקן אותה מתכולתה. הקשבתי לאינסטינקט שלי כיוצר סרטים ולקחתי איתי את המצלמה שלי.

הדירה הייתה בקומה שלישית בבנין באוהאוס תל אביבי בלב העיר. אם לא היית רואה את תל אביב מעבר לחלון, היית בטוח שאתה בברלין. הכל שם, הרהיטים, הספרים כולם הגיעו מגרמניה.

לי היה ברור, שכל זה הולך להעלם. לכן צילמתי הכל, כדי שיהיה לי הארכיון. לא הייתה לי הכוונה ליצור סרט דוקומנטרי. זה קרה מאוחר יותר.

אם אני מבין נכון, לא ידעת על ההיסטוריה המשפחתית לפני שהתחלת עם התחקיר עבור הסרט – למשל עם יחסי הידידות בין סבא וסבתא שלך לפקיד הנאצי פון מילדשטיין?

ארנון גולדפינגר: על שני הסיפורים שאני מספר בסרט – היחסים בין סבא וסבתא שלי לבין הפון מילדשטיינים והגורל של סבתא רבא שלי סוזנה להמן, שנרצחה בשואה, לא שמעתי לפני כן. היום הם חשובים לי. בקצרה: ידעתי פרטים על החיים של סבא וסבתא שלי, אבל כשהתחלתי לעבוד על הסרט, הבנתי כמה מעט ידעתי.

הסרט שלך הוא יותר מסיפור משפחתי, הוא גם מדבר על הדרך להתמודד עם השואה. כמה חשוב עבורך לזכור את העבר באופן אקטיבי?

ארנון גולדפינגר: אני חושב מזה זמן מה על השאלה הזו, זוהי שאלה גדולה: מה המשמעות של להעלות שוב את כל מה שקרה בעבר? האם מדובר רק במידע? האם מדובר על לספר את ההיסטוריה המשפחתית שלך? כן, אבל מדובר ביותר מכך.

הדובר בסרט שלי מחפש את האמת ומוצא משהו מאוד מטריד. אבל מדוע זה בכלל חשוב לחפש את האמת? התשובה לדעתי מחולקת לשניים.

עבורי הייתה חשובה ההכרה, שיש סיפור גדול שקשור להיסטוריה המשפחתית שלי ושפוך עליה אור. חשוב להבין שאתה עצמך חלק מסיפור ארוך, שמשפיע עליך באופן תת מודע. מי שמכיר את ההיסטוריה המשפחתית שלו, יכול ללמוד הרבה על עצמו. רוצה לומר: הדור שלי הושפע עמוקות מסיפורי הלאומיות של החלוצים, שבאו לישראל ליצור יהודי חדש“. הקשר ההיסטורי היחידי שהם טרחו לשמר היה ליהודים שחיו בארץ לפני 2000 שנה. כל מה שבא מהגלות נזנח. בלבם של רבים מהמהגרים היה פער כלשהו, עקב הריחוק מהתרבות של מולדתם.

אבל אדם לא יכול לחיות מבלי להכיר את ההיסטוריה שלו. אדם חייב לשאול את עצמו: כיצד הפכתי לאדם שאני הוא כיום? איפה השורשים שלי? בישראל עושים זאת יותר ויותר אנשים. אדם לא יכול לבנות את הזהות שלו רק על היסטוריה בת 60 שנה. במיוחד לא במדינת מהגרים כמו ישראל.

בעזרת הדירהניסיתי לא רק לגלות את ההיסטוריה המשפחתית שלי, אלא גם ליצור קשר עם העבר. אני חושב שלא משנה כמה אדם ינסה להתנער מעברו, מתישהו העבר הזה ידפוק על הדלת. המסע שערכתי בסרט הראה לי שהדור השני של ניצולי השואה לא העז להישיר מבט לעבר העבר. קרוב לוודאי שהיה זה עבורם קשה מדי לבקש מהוריהם להיזכר בפצעים שלהם, ומלבד זה, רבים מבני הדור הראשון, ניצולי שואה, סירבו לדבר. אבל השתיקה הזאת נתקלה בקיר, חומה רגשית, שגורמת לכאב. הדור השלישי הוא זה שמספר עכשיו את ההיסטוריה.

איך אתה מעריך את תרבות הזיכרון הרשמית בישראל?

ארנון גולדפינגר: אני סבור, שהגורם המשמעותי ביותר הוא יום השואה. לפעמים צריך כאלו ארועים רשמיים כדי לעורר מחשבות. לגבי המהות של הזכרונות האלה, צריך לזכור שהזמנים השתנו – ואיתם גם הזכרונות עצמם. כיום צריכים למצוא פרספקטיבות חדשות ודרכים חדשות כשרוצים לדבר עם צעירים על השואה. לגבי הדור שלי זה התחיל בכך שהפסקנו לראות את העבר דרך העינים של ההורים שלנו וראינו אותו דרך העינים שלנו. זה אגב גם מה שעשיתי בסרט שלי: השתדלתי להביט על דברים בצורה פתוחה ככל האפשר. זה אפשר לי לספר סיפור שככל הנראה עשר שנים קודם אף אחד לא יכול היה לספר.

זה מוביל אותי לשאלה הבאה: איך הסרט התקבל בגרמניה ובישראל? האם היו הבדלים?

ארנון גולדפינגר: בישראל הסרט היה הצלחה כבירה. המון אנשים צפו בו – דבר שאינו ברור מאילו עבור סרט דוקומנטרי. אנשים רבים צפו בסרט פעמיים – בפעם השניה עם ההורים או הילדים או הנכדים. זאת משום שהסיפור שאני מספר קשור איכשהו לסיפור שלהם. ויותר מכל השתיקה סביב העבר. זה הדהים אותי שכל כך הרבה אנשים בישראל מרגישים כמוני, כי חשבתי שמדובר בתופעה שקיימת רק במשפחה שלנו.

בגרמניה הסרט גם היה הצלחה. וזה כסרט דוקומנטרי זר, שעוסק בנושא רגיש וכואב, השואה. ניתן לראות זאת אצל הגרמנים בסרט שמנסים להתנער מקשריהם אל העבר או שבכלל אינם מודעים להם. הייתי מופתע, עד כמה פתוח היה הציבור הגרמני. אני חושב שאחת הסיבות היא שהסרט מציג את סבא וסבתא שלי כמשפחה גרמנית. הם היו יהודים גרמנים, שנאלצו לעזוב את הבית והמולדת שלהם. ניתן לומר, שהם יצאו לגלות בפלסטינה. בליבם הם נשארו גרמנים, ועוד גרמנים פטריוטים.

באיך שהסרט התקבל היו הבדלים מעניינים בין הישראלים לגרמנים: בסוף הסרט אני מעמת את אדה פון מילדנשטיין – הבת של הפקיד הנאצי לאופולד פון מילדנשטיין – עם העובדות לגבי אבא שלה. זוהי סצנה חזקה ושנויה במחלוקת, שמעלה לאוויר שאלות רבות. הציבור הישראלי ביקר אותי על הסצנה הזאת. נשאלתי איך יכולתי לעשות זאת לאישה הנחמדה והמבוגרת הזאת, ולעמת אותה עם עובדות מעברו של אביה.

התגובות בגדול בישראל היו חיוביות. רציתי לתאר את אדה פון מילדנשטיין בדיוק כך: אדם שהוא קורבן של אביו ושל השקרים שלו. זה שישראלים מזדהים איתה, מראה גם על השינוי שהם עברו ביחס שלהם לזוועות העבר.

בגרמניה לעומת זאת, כמעט ולא היו תגובות כאלו. אני חושב שהאנשים הובכו והתביישו מאיך שאדה פון מילדנשטיין הגיבה, כשהיא עומתה עם העבר.

מתורגם על ידי עדי חלפון

 

Bildquellen

0 Comments

Leave Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *