“החיים בצל השואה”

איך חיו לאחר השואה הבודדים, שהצליחו להימלט מהרציחות? מה הם מעבירים מזה הלאה לילדים ולנכדים שלהם? הטראומה ממשיכה עד לדור השלישי, אומר הפסיכותראפיסט אלי קמינר–צמברק

אחת ההתמחויות שלך היא העבודה עם נפגעי טראומת שואה. תוכל להסביר בקצרה על איך טראומות נוצרות?

אלי קמינר-צמברק: המילה טראומה מגיעה מיוונית ומשמעותה פצע. בניגוד לחוסר מזל סתמי, כאן יש חשש לשלמות הגוף או להמשך החיים. הנפגע חווה סכנה או אלימות לא צפויים.

טראומה קלינית היא תמיד תחושות אינטנסיביות של פחד, חוסר אונים ואובדן שליטה שמגרות יתר על המידה את מנגנוני החרדה הרגילים של האדם. הטראומה נוצרת ברגע אחד, כשאדם עומד מול אלימות בחוסר אונים.

כשהטראומה הזאת נוצרת בעקבות אלימות שמקורה בטבע אנחנו מדברים על קטסטרופה. כשמקורה הוא מעשה ידי אדם מדברים על אסון מידי אדם. חוץ מזה יש הבדלים בין טראומות מורכבות ואקסטרימיות – לאחר מקרים של פגיעה מינית, שהייה במחנות ריכוז, פגיעה אקוטית ואינדיבידואלית – לבין טראומות מיוחדות. זה למשל יכול להיות טראומה ממלחת הסרטן.

איך טראומות כאלו באות לידי ביטוי?

אלי קמינר-צמברק: הסימפטומים תלוים במשך הטראומה ובסוג הטראומה. כשמדובר בטראומה מחוויה חד פעמית, שזכורה לפרטי פרטים, ניתן בעזרת עזרה מקצועית לטפל בכך.

אנשים שהיו לאורך זמן תחת משטר טוטליטרי, כמו למשל ניצולי שואה, מפתחים טראומה מורכבת. הגורמים לטראומה יכולים בכלל לא להיות זכורים.

הסימפטומים הם בין היתר עצבנות, פחד, הפרעות שינה או סיוטים, והם יכולים להוביל לדכאון ואף להתאבדות. האירוע שיצר את הטראומה מופיע לעיתים בפלאשבקים – ממש כאילו הוא התרחש ברגע זה.

מעבר לכך, אפשר לאבד את הקשר למציאות: אשמה ובושה, שמובילים לתסכול שיוצר בסופו של דבר תחושה של חוסר תקווה ויאוש.

ומה מייחד את ניצולי השואה?

אלי קמינר-צמברק: ניצולי השואה, שנמלטו מזוועות, היו חייבים להתגבר על קשיים בלתי ניתנים לתיאור. הם חיו חודשים ושנים תחת הפחד שמותם מגיע כל רגע, והיו חסרי אונים אל מול המענים שלהם. הם הוכו, עברו התעללות והורעבו. ברוב המקרים הם איבדו את קרובי משפחתם ונשארו לבד. האמונה הבסיסית, שהעולם הוא מקום הגיוני ושבני אדם הם בבסיסם אנשים טובים ומוסריים נהרסה לתמיד.

איך בדיוק חיים ניצולי שואה עם הטראומות האלו?

אלי קמינר-צמברק: היום רואים גם את הטראומה עצמה כמשהו דינמי. היא מכילה את הסיטואציה הטראומתית, את התגובה ואת התהליך הטראומתי. השלבים האלו תלוים אחד שני. ההתמודדות עם הטראומה היא תהליך, שבמקרים מסובכים הוא לא מצליח להתשנות.

במבט על ניצולי השואה רואים, שמשום שאף אחד לא התעניין בגורל שלהם, הסבל שלהם התעצם. רוב הניצולים ניסו בשנים שאחרי השואה לפצות על הנזקים הפסיכולוגים שנעשו להם: הם היו מאוד אקטיבים, עבדו קשה ולפעמים הצליחו גם למעלה מגדר הרגיל. הם התאמצו לשים את הטראומה בצד ולבנות עתיד עבורם ועבור הילדים שלהם. ההגנה הזאת נסדקה עם הזמן, משום שזכרונות צפו ועלו ויכלו להתעורר גם דרך דברים קטנים כמו ריח או צליל מוכר.

רבים מהאנשים האלו היו אנשים מתפקדים ובריאים, ואף על פי כן היו עשוים להפצע נפשית בקלות, חסרי בטחון וחסרי אמונה בזולת. עם השנים הסימפטומים האלו החמירו. חולשה גופנית, מחלות או אובדן בן או בת הזוג הפעילו את מנגנוני חרדת המוות והיאוש. הם חוו שוב את הבדידות הקשה לאחר השואה, כשהם גילו שהם הניצולים היחידים ממשפחתם.

אתה מטפל גם בילדים ובנכדים של ניצולי שואה. איך מופיעה הטראומה אצלם?

אלי קמינר-צמברק: הטראומות של ההורים עוברות בדרכים שונות גם לילדים. ברוב המשפחות ההורים לא דיברו על השואה, הם שתקו כדי להגן על הילדים. אבל הם העבירו את הטראומות בצורה לא וורבלית ולא מודעת ביום יום. לדוגמא: כדי לא להרוס את “שיווי המשקל” במשפחה, נמנעו מריבים וההורים לא יכלו להביע כעס בגלוי. הילדים הרגישו שהם פוגעים בהורים וניסו לגונן עליהם.

נושא מרכזי בחיי בני הדור השני הוא גם פרידות. להורים ששרדו את השואה היו הפרידות קטסטרופה. הם הופרדו מהורים ומאחיהם ולא ראו אותם עוד. הפצע הנפשי הזה איים תמיד להיפתח מחדש, גם כשהיה נראה שהוא נסגר.

לילדים, שהרגישו בזה, נדמה היה שכל פרידה מהוריהם היא מסוכנת, והיא הופכת אותם גם ל“פושעים“, שעשויים בכל פרידה לפתוח את פצעיהם של ההורים. תהליכי עזיבה או הפיכה לאינדיבידואל כמעט ולא יכלו לקרות תחת התנאים האלו, שכן הם טמנו בחובם המון רגשי אשם.

חוסר היכולת של הורים להיפרד מילדיהם הוא אחד מתסמיני הטראומה הברורים ביותר, והאמהות וילדיהם נותרו כתוצאה מכך מחוברים ללא גבולות ברורים המפרידים ביניהם. התפתחות עצמאית של הילד לישות נפרדת היתה כמעט בלתי אפשרית. הרצונות, התחושות והמטרות שלהם היו לילדים האלו לעיתים קרובות חסרי משמעות, והם הועמדו בצל הניסיונות למלא את צרכי ההורים. למשל בבחירת המקצוע או בן הזוג.

הרבה בנים ובנות של ניצולים הם, בדיוק כמו הוריהם, אנשים מתפקדים. הרבה מהם הם יצירתיים ומצליחים, אבל בכל זאת סובלים מבעיות נפשיות כמו דכאון, חרדות וקשיים בזוגיות. לא מעטים, שנולדו מעט אחרי המלחמה, שמו קץ לחייהם.

ומה קורה אצל הנכדים והנכדות?

אלי קמינר-צמברק: הטראומה של הסבים והסבתות משפיעה גם על הדור השלישי. בעיות הזהות כבר לא כאלו חזקות כמו אצל הוריהם, אבל גם פה יש קשיים בפרידות. גם אצלהם יש אנשים מצליחים. בדרך שבה הם מגיבים לעימותים ניתן לראות בעיות פסיכוסומטיות.

מה אתה חושב, עד כמה דורות קדימה השואה תשפיע?

אלי קמינר-צמברק: זאת שאלה טובה.השואה היתה נקודת שבר בציביליזציה וסופר משמעותית בחייהם של הניצולים, וגם בחיים של הפושעים ושל צאצאיהם. במסורת היהודית ילדים הם משהו מעט קדוש: הפסיכואנליטיקאי איזידור קמינר, בן לניצולי שואה, כתב על אמא שלו “למרות כל מה שעבר עליה היא האמינה בכל מאודה: ‘עם הילדים חוזרת השמחה‘”.

כך היה אצל רוב הניצולים, למרות הזוועות שעברו. הרבה בנים ובנות של ניצולים הפכו לבעלי מקצוע שעוסקים בריפוי: רופאים, פסיכולוגים או עובדים סוציאלים. זה מעיד על החום הרגשי ועל האמפתיה – מה שחסר לי במשפחות של הפושעים ושל עוזריהם. שם יש בדרך כלל אווירה רגשית מאוד קרה.

בעקרון אפשר לענות על השאלה בעוד ציטוט של קמינר: “היו שני דברים שליוו אותי למעשה עד היום: אהבה ומוות, שמחה ועצב, קדושה ואופל. אלה החיים בצל השואה. צלה של השואה הוא ארוך, לא רק פיזית אלא גם מבחינת זמן. הוא מגיע עד למקומות הרחוקים ביותר ולדורות הבאים“.

עד כמה בבית מרגיש הדור השלישי בגרמניה? האם נוצרים שורשים חדשים?

אלי קמינר-צמברק: אני חושב שמתחילים להיות קשרים חדשים וראייה חדשה. נראה לי שדור הנכדים מרגיש את עצמו בגרמניה בבית. בכל זאת אירועים כמו ההפגנות האנטישמיות של הקיץ שעבר מעלות מחדש את תחושות הפחד וחוסר האמון. האווירה הציבורית משתנה: כשאני גדלתי בגרמניה, הייתה האנטישמיות הגלויה שיש היום בלתי ניתנת על הדעת. היום האנטישמיות מתחפשת לביקורת אנטי ציונית ואנטי ישראלית.

לשמוע שוב ברחובות גרמניה “יהודים לגז” – כמו שקרה בקיץ 2014 – היה עבורי ועבור משפחתי בלתי נתפש. הרבה מבני הדור השני הרגישו שהאלימות החוזרת מופנית נגדם, כאילו שהם חיו כל השנים כאן בגרמניה באיזו בועה. המציאות מראה: תמיד היתה שנאת יהודים, היום פשוט החברה מאפשרת את זה בגלוי.

הרבה מבני הדור השלישי מפחדים פחות. הם טוענים שאנטישמיות וגזענות היו שייכים פעם אחת לחברה אחרת. לדבריהם המצב במדינות אחרות באירופה הרבה יותר גרוע מאשר בגרמניה.

בכל מקרה יש לנו, מאז ההפגנות האנטישמיות, סיטואציה חדשה. עד כמה בני הדור השלישי עוד ירגישו פה בבית, נראה בעתיד.

טראומות של חיילים, של פליטי מלחמה או של נפגעי פעולות פליליות לוקחות חלק גדול באופן יחסי בדיון הציבורי. דיווחים על טראומות של ניצולי שואה או ילדיהם שומעים לעיתים רחוקות. מה דעתך על כך?

זמן קצר אחרי המלחמה, בשנת 1945, דיברו בגרמניה על מחיקת העבר, על התחלה חדשה מאפס. הדיבור על ניצולי שואה התחיל בשנות השישים. זה קרה עם משפטי אושוויץ בפרנקפורט ועם מחאות סטודנטים, שבתור ילדים של פושעים רצו לדעת מה הוריהם וסביהם עשו בתקופה הנאצית.

עם הסדרה “שואה” בשנות השבעים הגיע ההכרה הרדיפות היהודים להכרה של הציבור. עד היום חוקרים את הנושא וניתן למצוא אנדרטאות במקומות רבים. הזיכרון מצומצם לימי זיכרון בודדים ומוגבל לשיח אינטלקטואלי רציונלי. להתמודד עם הניצולים, מעשי העבר והתוצאות ולקיים שיח רגשי עלול לעורר רגשות אשם ובושה.

אנחנו מגיעים לנקודה פוליטית: הצעה של המפלגה הירוקה בפרלמנט גורסת כי צאצאיהם של ניצולי שואה לא יהיו זכאים יותר לקבל טיפול פסיכולוגי וסוציאלי. מה דעתך על כך?

אלי קמינר-צמברק: אני חושב שזה סקנדל. וזה נוגע גם לכל מיני סוגי עזרה שניצולי שואה מקבלים. “נקודת המפגש” בפרנקפורט למשל היא מרכז פסיכולוגי סוציאלי לניצולי שואה, והמקום לא יודע כל שנה אם הוא יוכל להמשיך את פעילותו בשנה הבאה או שיגמר לו הכסף. אני לא יכול להבין איך עיריית פרנקפורט או מדינת הסן לא לוקחות אחריות על המקום, ולא לוקחות על עצמן את הטיפול בניצולי שואה במקום בטוח ומוגן שכזה.

ניצולי השואה לא נלקחים ברצינות בגרמניה. לרוב הציבור לא אכפת מגורלם של אנשים אלו, לרבים הנושא הזה בכלל לא נעים, כי להתעמת עם הנושא הזה זה גם להתעמת עם העבר המשפחתי שלך. בסופו של דבר זה רק תלוי אמפטיה.

אלי קמינר–צמברק הוא מטפל בקבוצות ועובד במרפאה שלו לתרפיה קבוצתית ופסיכותרפיה, וכמו כן במכון לחקר חלומות בפרנקפורט. אחד מנקודות ההתמחות שלו היא העבודה עם נפגעי טראומה, במיוחד עם ניצולי שואה. אלי קמינר–צמברק חי בפרנקפורט שעל נהר המיין.

מתורגם על ידי עדי חלפון