ההווה של ההיסטוריה: יחסם של הגרמנים אל השואה

ההווה של ההיסטוריה: יחסם של הגרמנים אל השואה

  • Posted by Adi Halfon
  • On December 3, 2015
  • Comments

היחס הציבורי לשואה הוא לא רק ההתעסקות עם העבר, אלא גם ההבנה העכשווית של וההתמודדות עם החברה הנוכחית. ההתעסקות עם השואה היא הטמעה של התפנית ביחס של הגרמנים ללאומיות שלהם

מאת אנדראס שטריפל וטורסטן לוגה

לאחר המלחמה היו הבדלים בין התפישות במערב ובמזרח לגבי הרצח של יהודי אירופה. במערב הנושא לא הוזכר עד סוף שנות החמישים. הגרמנים הרגישו בעצמם קורבנות, ולקחו על עצמם, כמו שאומר החוקר נורברט פריי, תחושת אשם קולקטיבית, שטענה כי הם לא ידעו דבר על פשעיהם של הנאצים. עד לכינונה של מערב גרמניה כבר התרחשו משפטי נירנברג, שסיפקו פרטים על מעשי הנאצים, והבהירו שאת הרציחות אי אפשר היה להחביא: הרצח של יהודי אירופה – החל מהמשלוחים ועד להשמדה השיטתית במחנות – היה עד לדרגה מסוימת פעילות גלויה לציבור.

גם בתקשורת הוצגה התמונה הזו ששיחררה את הגרמנים מאשם, וגם בקולנוע. אגדות כמו החייל הגרמני המוסריתחזקו את תפישת העולם הזו עד שנות השמונים. רק הפקות סרטים בודדות בסוף שנות הארבעים ותחילת החמישים לקחו עמדה ביקורתית.

היחס לנאצים בגרמניה המזרחית

מזרח גרמניה התיחסה עד לשנות החמישים לפשעי הנאצים בצורה תקיפה. חלק מההנהגה המזרח גרמנית היו בעצמם נרדפי המשטר הנאצי, וכך המאבק בפאשיזם הפך להיות מאבני היסוד של המפלגה הקומוניסטית, למרות שגם מזרח גרמניה השתמשה במיתוס הקורבן של הנאציזם. בכל זאת, משנות החמישים מזרח גרמניה הקדישה יותר מאמצים ממערב גרמניה להבאתם למשפט של נאצים ולמיצוי הדין עמם. הרצח של יהודי אירופה נחשב שם לפשע אחד מיני רבים: המלחמה בפולין ומעל הכל המלחמה בברית המועצות ורדיפות הקומוניסטים נחשבו לפשעים חמורים לא פחות.

הדחיפות של הזיכרון

במערב החלו להתקיים דיונים על פשעי שנאה תחילה עם משפט אולמר בשנת 1958, לאחר מכן לאחר שהיו גלים של גרפיטי עם צלבי קרס, שבסוף שנות החמישים רוססו במקומות ציבוריים.

משמעותיים יותר היו האירועים בשנות השישים: משפט אייכמן בשנת 1961 בירושלים, משפטי אושוויץ בפרנקפורט בין השנים 1963-68, וכמו גם הדיונים על חומרת הענישה שהתקיימו בפרלמנט ב-1960, 1965 ו-1969.

משפט אייכמן היה סנסציה תקשורתית, שהעלה את השואה לסדר היום העולמי. התמונות והקולות מהמשפט העלו זכרונות. “אייכמן בירושלים“, ספרה של חנה ארנדט הבנאליות של הרוע“, שהתפרסם בהמשכים במגזין ניו יורקר“, נתפש כשנוי במחלוקת וכמעורר דיונים רבים בגרמניה, בישראל ובארצות הברית.

בשנת 1963 החלו בפרנקפורט משפטי אושוויץ. גם כאן היה ענין ציבורי רחב. כמו במשפט אייכמן, את מרכז הבמה גם כאן תפסו סיפוריהם של הניצולים, שחשפו את כמה ברברי היה היחס של הגרמנים לאנשים באושוויץ, את מירב תשומת הלב.

הגדרה חדשה לרצח

המשפטים הובילו גם לדיון משפטיחוקתי בנוגע לענישה הגרמנית במקרי רצח. החוק הגרמני קבע התיישנות של 20 שנה על מעשי רצח. לקראת סוף שנות השישים החל החשש שהנאצים שעדיין לא הובאו למשפט יוכלו לחמוק מעונש.

בשנת 1965 הבינה ממשלת הימיןמרכז בראשות לודוויג ארהרד, ששינוי של חוק ההתיישנות אינו אפשרי בעקבות ההגבלות שמטילה החוקה הגרמנית, ונמנעה מלשנות אותו. דבר זה גרם ליצירת קואליציה רחבה בפרלמנט, שאמנם לא שינתה את החוק, אך חוקקה חוק חדש שהצליח להאריך את תקופת ההתיישנות עד לשנת 1979. תקופת ההתיישנות על סיוע לרצח לא הוארכה. בסוף שנות השישים המסייעים ברצח כבר לא יכלו לעמוד למשפט, ודבר זה הציל מעונש את אותם פקידים נאצים המכונים רוצחי שולחן הכתיבה.

את שנות השבעים ותחילת השמונים תיאר ההיסטוריון אולריך הרברט כתקופת השינוי השניה. סופה החל בשנת 1979, עם שידורה של מיניסדרת הטלויזיה האמריקאית שואה“. סדרה זו הציגה למשל את קורותיה של משפחה יהודית פיקטיבית בשם וייס, ודרכה את גורלם של מיליוני יהודים בגרמניה הנאצית, ופתחה בכך פתח לדיון מחודש בנושא השואה. עלתה גם שאלת הדיוק ההיסטורי של הדרך שבה מוצגת ההיסטוריה.

יחס חדש לאומה?

מה שמכונה ויכוח ההיסטוריונים בשנות השמונים מסמל עוד נקודת מפנה בתרבות הזיכרון הקשורה לשואה. ההיסטוריון השנוי במחלוקת ארנסט נולטה טען בשנת 1986 שהרציחות ההמוניות בתקופת סטאלין הן אלו שהובילו לשואה. החל יחס חדש לאומה הגרמנית, שלא ראה בעבר הנאצי משהו שלילי מוחלט, אלא גם דיבר על דברים חיובים שקרו בתקופה זו כמו בניית רשת הכבישים המהירים בגרמניה או המאבק בקומוניזם. הפילוסוף יורגן הברמנס הציע מודל חדש לפטריוטיות גרמנית, כזה המבוסס על זהות פוליטית דמוקרטית והזדהות עם הדמוקרטיה המערב גרמנית.

בסוף שנות השמונים המשיך הויכוח הציבורי לגבי אופי האנטישמיות שלפני 1945. בטקס המציין 50 שנה לליל הבדולח בפרלמנט הגרמני, אמר נשיא גרמניה דאז, פיליפ ינינגר, כי האווירה האנטישמות שהיתה בגרמניה בזמן ליל הבדולח נעלמה כליל מגרמניה. הנאום של נשיא גרמניה, ובמיוחד הציטוט הנל, עוררו מחלוקות, והוא נאלץ לחזור בו מדבריו. האירוע הזה ממחיש שני דברים. האחד, שאי אפשר לתאר את שנות השלטון של הנאצים כדבר חיובי – מה שינינגר גם לא עשה – והשני, שלאדם בתפקידו היה מעט מאוד ידע בנושא. זאת לא היתה רק רטוריקה גרועה שאילצה אותו להתפטר מתפקידו, אלא גם העובדה שהוא פגע בהמון אנשים.

זיכרון השואה לאחר האיחוד

בשנות התשעים החלה גרמניה בסופו של דבר לדבר על האנטישמיות ועל האופי הגזעני של הנאציזם. תקופת הנאצים הועמדה בהקשר פוליטי וחינוכי כתמונת מראה לגרמניה המאוחדת. חוסר האמון של מדינות אירופאיות והחשש מתדנית בעייתית עקב התקפות על מקלטי פליטים יצרו דיון פתוח וחסר גבולות על פשעי הנאצים, דבר שעורר גם מחלוקות.

עם פתיחת הארכיונים במזרח אירופה לאחרי נפילת הגוש הקומוניסטי נוסף ידע רב על השואה. הסרט רשימת שינדלרשל סטיבן שפילברג יצר דיון ציבורי. היו לכך אף השלכות פוליטיות: בשלישי בינואר 1996 קבע נשיא גרמניה דאז, רומן הרצוג, שיש לציין יום זיכרון לקורבנות הנאציזם. מאז הוא מצוין בכל 27 בינואר, היום שבו שוחררה אושוויץ, עם טקס בפרלמנט הגרמני.

הפושעים מקבלים את הפוקוס

פושעי המלחמה החלו לקבל את הפוקוס מאנשי מדע ומהציבור הרחב. תערוכות מיוחדות בנושאים הקשורים לפשעי הוורמאכט, שהוצגו בסוף שנות התשעים ותחילת האלפיים, עוררו תגובות רבות. זעם רב קיבל הספר תליינים מרצון בשירות היטלרמאת דניאל גולדהאגן, והראה כמה מפותח עדיין רפלקס ההתגוננות של חלקים נרחבים באוכלוסיה. הסופר מרטין ולסר למשל, כתב בשנת 1998 על האלה של אושוויץ“, שפוגעת ברגשותיו הלאומיים כגרמני, ומגבילה את זכותו כגרמני שלא להתעסק עם השואה.

בגדול, מאז שנות התשעים המוטיב המרכזי בדיון על השואה כבר לא היה רק הקורבנות, אלא גם ולפעמים בעיקר הפושעים עצמם ומעשיהם. במקביל הפכו הדיונים על השואה וימי הזיכרון את השואה עצמה כאירוע שמייצג עוול מוסרי, נקודה שלילית המעוגנת בזיכרון הקולקטיבי הגרמני. אין זה אומר, שהשואה גרמה לגרמנים לפקפק בזהות של עצמם.

כיום השואה היא חלק בלתי נפרד מתרבות הזיכרון בגרמניה, אפילו שאנשים אינם רוצים לשייך את עצמם באופן אינדיבידואלי לעבר הזה ואינם מדברים על חלקם של משפחתם בשואה. הזיכרון הולך ומתרחק מהיזכרות בקורבנות ובסבלם, במותם או בסיפורי השורדים. את מקומם לא תופסת ההיזכרות בפושעים ובמעשיהם, אלא בזיכרון אבסטרקטי של אתרי הנצחה.

אין מסקנה: ההיסטוריה היא תמיד תלוית הווה

הזיכרון הציבורי של השואה (ובכלל) בגרמניה תלוי בנסיבות חברתיות ופוליטיות, והוא אינו משועבד לקונטקסט החברתי. העדר אשמה בתקופה שבה מערב גרמניה נבנתה מחדש, מאבק לבלימת הקומוניסטים בתקופה שבה היה את מסך הברזל, אנטיפאשיסטי כחלק מהאידיאולוגיה המזרח גרמנית, אינטגרציה לאומית של מערב ומזרח לסיפור אחד אחרי האיחוד או לגיטימציה ההיסטורית מוסרית לנוכחות צבאית גרמנית על אדמה זרה החל משנות התשעים – ההיסטוריה משרתת את מטרות ההווה.

בהגדרה העצמית מספרים בודדים או קבוצות את הסיפור ההיסטורי של עצמם ובכך מקצים לעצמם מקום בעולם. חלקים מהעבר נבחרים, ממוינים, מוערכים ומסודרים לפי סדר, כך שיוכלו להיות מסופרים ולהגיד למספר ולשומעים: זה אני – וכך הפכתי להיות מי שאני. להיסטוריה תמיד יש תפקיד כלשהו בהווה, ללא קשר אם הוא מודע או לא מודע למספר. כדי לספר סיפור היסטורי, כך שתהיה משמעות להווה, צריך גם להביט לעבר העתיד: בגלל שהיינו כאלה והפכנו לכאלה, אנחנו מניחים איך נהיה בעתיד. מתוך האמונה שאדם לומד מלקחי ההיסטוריה, יש הנחה לשינוי בהווה ובעתיד. זהות של כאן ועכשיו היא תוצאה של מחקר היסטורי – ודרך תוצאותיה היא נראית טבעית. ההסבר ההיסטורי של ההווה טומן בחובו גם סכנה, לאמץ דפוסי התנהגות מן העבר כחוקי טבע שאין בלתם: האם מה שקרה אינו עובדה מוגמרת ולכן בלתי ניתן לשינוי? האם מראה ההיסטוריה תמיד את מה שבאמת קרה?

מעל הכל, ההיסטוריה מספרת דבר אחד: איך אדם בנקודת זמן מסוימת אסף מידע על סיטואציה מסוימת וסידר אותה ואז סיפר את המידע – וזאת למטרות עכשוויות. ולעיתים קרובות המטרה של המספר אינה ברורה, כך שהפרספקטיבה שלו בעיניו היא האמת.

מי שרוצה לשנות את העתיד, חייב לשנות את העבר. וזה יכול לקרות רק בהווה. כדי שנוכל להקשיב למספרים את ההיסטוריה ולעבר עצמו, אנחנו צריכים להיות מודעים יותר להיסטוריה שאנחנו מספרים ולהיות קשובים יותר להיסטוריה של האחרים. כשהאמת תהפוך בחזרה לפרספקטיבה, היסטוריות חדשות יהיו אפשריות.

טורסטן לוגה הוא היסטוריון באוניברסיטת המבורג. ההתמחות שלו היא ההצגה הציבורית של ההיסטוריה.

אנדראס שטריפל עובד כהיסטוריון בתחומי המחקר הבאים: נאציונלסוציאליזם, היחסים בין גרמניה המערבית והמזרחית לאחר 1945, ההיסטוריה של הגזענות, חקר האנטישמיות.
בנוסף, כותב מאמרים בבלוג ההיסטורי והפוליטי “publikative”.

 

Bildquellen

0 Comments

Leave Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *